1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט א' מקובר) מיום 6.7.01 בת.א 1466/98 שדחה תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים לתשלום בגין אבדן זכויותיה בנכס שבו התגוררה כדיירת מוגנת.

2.       הרקע

(א)        המשיבה 1 (להלן: - " רשות הפיתוח") היא הבעלים הרשום של חלקה 124/2 בגוש 6694 ביהוד (להלן: - " החלקה"). המשיבה 2 (להלן: - " עמידר") מנהלת את נכסי רשות הפיתוח (שתי המשיבות יחד - להלן: - " המשיבות").

המערערת היתה דיירת מוגנת בדירה המהווה חלק מן החלקה (להלן: - " הנכס" או " הדירה"), מכח העובדה שהוריה המנוחים היו דיירים מוגנים בדירה. היא התגוררה בדירה עד 22.10.96 עת עברה להתגורר עם בן זוגה המנוח בבית "גיל הזהב", שם היא מתגוררת עד עצם היום הזה.

יוער בנקודה זו שבין המערערת למשיבות נתגלעה מחלוקת בדבר גודלו של הנכס, כשהמערערת טוענת לשטח של כ-60 מ"ר, ואילו המשיבות טוענות לשטח של כ-30 מ"ר.

(ב)        ביום 19.11.86 החכירה רשות הפיתוח את החלקה, ללא ידיעת המערערת, לאביו המנוח של המשיב 3 (להלן: - " המשיב"). בחוזה החכירה צויין מפורשות כי הוא כפוף לזכויות השוכרת בנכס.

(ג)         בתביעה שהגישה לבית משפט השלום טענה המערערת כי עזבה את הנכס ועברה לגור בבית דיור גיל הזהב בשל מצבו הגרוע של הנכס והזנחתו על ידי המשיבות, ובשל הצקה והטרדות בלתי פוסקות מצד המשיב. מטעם זה דרשה כי אלה יפצו אותה בגין שווי אבדן הדיירות המוגנת שלה בנכס.

כלפי המשיבות הועלתה טענה של הפרת חובה חקוקה, בכך שלא תחזקו את הנכס. כנגד המשיב נטען כי הציק לה כדי לנשלה מן הנכס, ועשה עושר שלא במשפט כאשר אבדו זכויותיה כדיירת מוגנת בנכס.

3.         פסק דינו של בית משפט השלום

בית המשפט דחה את הטענה כי הופרה חובה חקוקה. החיקוקים שנדונו היו הוראת סעיף 68א' לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 ותקנות הגנת הדייר (החזקת הבית ותיקונים), תשל"א - 1971. חיקוקים אלה מפרטים את חובות התיקונים המוטלות על בעל הבית.

בית המשפט קבע כי המשיבות לא הפרו חובתן על פי הוראות אלה, שכן הוכח כי כאשר פנתה המערערת למשיבות לתקן תיקון כלשהוא בנכס, הן ביצעו אותו.

בית המשפט קבע כי הסיבה העיקרית שבגללה עזבה המערערת את הנכס היתה משום שרצתה לגור בבית "גיל הזהב" (תמורת תשלום חדשי מזערי), בשל גילה, כדי שתוכל לגור בחברת אנשים ותזכה לטיפול הולם. עוד נקבע כי לא הופרה כל חובה על ידי המשיבות ואלה אף לא התעשרו שלא כדין. המערערת נטשה את הנכס, ואם צמחה לרשות הפיתוח טובת הנאה מכך, הרי אין מדובר בעושר "ולא במשפט".

אשר למשיב - בית המשפט קבע כי המשיב אכן הטריד והציק למערערת במשך תקופה ארוכה. אף על פי כן, לא היתה זו הסיבה הראשית העיקרית והמכרעת שגרמה למערערת לעבור לבית גיל הזהב. הסיבה העיקרית היתה רצונה לגור בדיור מוגן.

עוד נקבע כי נוכח קביעה עובדתית זו אין מקום לחייב את המשיב בגין אובדן שווי זכויות השכירות המוגנות של המערערת.

בית המשפט הוסיף ודן בטענה אחרת שהועלתה בהקשר זה על ידי המשיב, שטען כי לא התעשר כלל, מפני שניתן נגדו פסק דין לפינוי. בנושא זה נפסק כי צו הפינוי אינו שולל את טובת ההנאה שלה זכה המשיב בתקופת הביניים שבין עזיבת המערערת עד לפינוי. יצויין שבנושא זה לא הובאו על ידי המערערת כל ראיות (הראיות שהובאו התייחסו רק לאבדן המלא של שווי הזכויות המוגנות בנכס).

בהתייחס לטענה של הפרת חובה חקוקה מצד המשיב נפסק כי הקשר המשפטי של המערערת בעניין מצב הנכס היה עם המשיבות ולא עם המשיב. המשיב לא היה מחוייב לתקן את הנכס, והמערערת אף לא פנתה אליו בנושא זה.

באשר להשבת דמי מפתח - נקבע כי מבחינת המשיבות, המערערת נטשה את הנכס, והיא לא זכאית להשבת דמי מפתח. המשיב, או אביו, מעולם לא קיבלו דמי מפתח מהמערערת.

4.         הערעור

המערערת חולקת על קביעת בית משפט קמא כי הסיבה העיקרית לנטישת הנכס היתה רצונה להטיב את תנאי מגוריה, ומבקשת לבטלה. לטענתה עקרה מן הנכס בשל הטרדות המשיב. עוד נטען כי המערערת הביאה ראיות באשר לשווי טובת ההנאה שהפיקו המשיבות והמשיב מהנכס כפועל יוצא מאבדן זכויותיה. לטעמה, בית המשפט אף טעה בקביעה שלפיה המשיבות לא הפרו חובה חקוקה, ובקביעתו כי לא נטענו עילות נזיקיות נוספות לאלה בהן דן בית המשפט.

בדיון לפנינו הדגיש בא כוחה כי הטענה המרכזית בנושא עשיית עושר ולא במשפט מכוון למשיבות, המתעשרות כפועל יוצא מעזיבת הנכס.